אהאהאהאה!

זה מה שבא לי לעשות. לעמוד באיזו קרחת יער נטושה ולצרוח מאושר. רגע אחר כך בא לי לבכות ולעזוב הכל. רופא- או כל בן אדם אחר עם קצת הגיון בריא- כבר היה מאבחן כאן מאניה דיפרסיה.

הכל קרה כל כך מהר שלא הספקתי לעכל את העובדה שיצאנו מהארון הוירטואלי. אני עוד זוכרת אותנו יושבות ומספרות לג’ואי, חבר שלנו, על הרעיון ואותו, אומר לנו שיש לנו שתי ברירות: האחת, לכתוב תכנית עסקית (צמד מילים שגורם לשתינו שיתוק), לקחת משקיע ולצאת עם רוח גבית בקמפיין בכל המדיות. השניה, לפרוץ לתודעה ככה, כמו שאנחנו, חסרות פרוטה אך מאמינות, ולעלות לאויר. לבקש את העזרה של כל מי שאפשר, ללא תשלום, בשם הפרויקט. בשם המטרה החברתית שאנחנו עומדות מאחוריה.

איך שהוא אמר את זה, משהו בבטן שלנו התהפך, מין פרפרים של התרגשות או אינטואיציה נשית או איך שלא תקראו לזה- הרגשנו שזה הדבר הנכון.

וזה מה שעשינו.

להמשך קריאה