האם אני אמא טובה?


כתבה: נעה יעקובוביץ
קרדיט לתמונה וליוצרת: מיכל כהן שגב

מארי אן סלוטר, לשעבר בכירה בממשל אובמה, עוררה תגובות רבות כשטענה שאנחנו לא יכולות גם וגם. לדבריה, אנחנו, האמהות הקרייריסטיות, לא באמת יכולות לשלב משרות בכירות ותובעניות ביחד עם טיפול מסור בילדינו. סלוטר שמילאה מגוון תפקידים שבדרך כלל מאוישים על ידי גברים, ויתרה על המשרה הנוצצת כדי להיות עם הילדים שלה. בו זמנית זה ממש לא הסתדר לה. ההגדרה ל"אמא טובה" היא אינדבידואלית ויש לה אינספור פרשנויות. כאמא צעירה, אני תוהה מה כוללת ההגדרה "להיות עם הילדים שלך?" מה נחשב "טיפול מסור" בהם? כמה שעות זה מספיק כדי למלא את המנה האידאלית של יחס הורה ילד? והאם זמן הוא בכלל פרמטר?

אני שקועה עד הצוואר בעבודה רוב הזמן, וגם שעות העבודה הנוכחיות לא מספיקות לי כדי להכיל את כל המשימות המצוינות לי בלו"ז. בהתחלה עבדתי כל יום מהבוקר עד ארבע וחצי, בהמשך הוספתי עוד יום של עבודה עד שבע בערב ובקרוב מאוד יצטרף אליו יום ארוך נוסף. אני עצמאית, ונכון שזה אולי קצת אחרת מעבודה כשכירה מבחינת ההשקעה הנדרשת, אבל האמנם? יש לי הרגשה שמישהי שמתפקדת כמנכ"ל/סמנכ"ל/תפקיד בכיר אחר, נדרשת גם היא לעבוד לא פחות. עד כאן מבחינת הכמות, ומה לגבי השעות? השותפה שלי מתגמשת אתי כמה שאפשר ומכילה את העובדה שאני אמא, אבל אם זה היה תלוי בי, הייתי מתחילה כל יום ממש מוקדם יותר ומוותרת על ימים של עבודה ארוכה. מבחינתה, גם ככה היא מתחילה את העבודה כמה רגעים לפני מה שמקובל בשוק העבודה. ואני אוהבת את העבודה שלי. לא הייתי רוצה להיות עקרת בית וגם לא לעבוד בחצי משרה. אז אני מקבלת את העובדה שהעולם לא יכול להתקפל על פי מה שמתאים לי. כולנו צריכות להבין שגם כשאת עובדת בעבודה שאוהבת אמהות, את לא לבד. את לא יכולה לקבל את כל מה שאת רוצה, וצריכה להבין שהגמישות המוצעת לך היא בעצם המון.

מהצד השני של הקריירה, נמצא הבית. אני שמה לרגע בצד את עצמי ואת העובדה שכמעט כל יום אני משלימה שעות עבודה אחרי שהאפרוחה הולכת לישון, ובוחרת להתרכז במה אנחנו מספיקות בשעות הערות שלה. כאמור, שלושה ימים אנחנו מבלות יחד מארבע וחצי, כאשר בשבע מצטרף בנזוגי לחגיגת ארוחת הערב והמקלחת, ומתפקד בה כשחקן הראשי. האם זה מספיק? מי קובע? לא מזמן התלוננתי בפניו שרוב הזמן אנחנו מתפקדים כהורים גרושים- הלו"ז שלנו בנוי טלאים על טלאים, משמרות והחלפות- יום אחד אני הולכת לאימון בשבע, יום אחר הוא חוזר מאוחר כי הוא הולך ללימודים, לפעמים גם בבוקר אנחנו חולקים את משמרת הערות. להתראות ספונטניות, שלום בירוקרטיות ותיאומים.

יכול להיות שהזמן שלי עם האפרוחה מצומצם, אבל הוא בהחלט איכותי: בסופי שבוע אנחנו משתדלים להיות כמה שיותר שלושתנו ביחד. בימים כתיקונם, בשבוע העבודה, אנחנו הולכות לפארק ולים וגם כשאנחנו סתם בבית אני מאה אחוז איתה. אחרי יום ארוך של עבודה אני מאוד מתגעגעת, וביני לביני, מקוה שכשהיא תהיה גדולה יותר, התנאים והשוק ישתנו ואוכל לעבוד פחות.

אולי מישהי אחרת היתה סופרת את השעות שלי בעבודה וחושבת שהן מגדירות אותי כאמא טובה פחות, אבל אני חושבת אחרת. התחושה שאני מקבלת בזמן שאני מפתחת קריירה, העובדה שאני יוצרת, שאני לומדת, שאני עוזרת לאחרים במציאת העבודה שלהם, הופכת אותי לבן אדם מאושר יותר, ולכן, בעיני, גם לאמא טובה יותר. מארי אן סלוטר מבקשת בכתבה "להפריך את ההאדרה של שעות העבודה הארוכות, שנתפשות כיום כתנאי הכרחי להצלחה וסימן לרצינות". ברגע שזה יקרה והשוק כולו יתאים את עצמו למי שרוצה איזון בין הבית לקריירה, החיים של כולנו יהיו מושלמים. אני מרגישה שאנחנו בדרך לשם, שזה עוד יקרה ומתחיל לקרות לאט, בשלבים. מאמינה באמת שהסבלנות משתלמת ו- jobs4mom מוכיח שאנחנו בדרך הנכונה.

מודעות פרסומת

23 תגובות on “האם אני אמא טובה?”

  1. ד"ר דליה שחף הגיב:

    לכותבת שלום אענה לך בקצרה ואני מתנצלת על הבוטות-את אמא גרועה. לא הכל באשמתך אך התוצאה אינה סולחת. גידלו אותך כבת טובים העניקו לך הכל כדי שתמצי את עצמך אך דבר אחד שכחו ללמד אותך להיות אימא. "זמן איכות" הוא בולשיט שהומצא ע"י פמניסטיות . ילדייך הם ילדים מוזנחים ואינם שונים מילדים טעוני טיפוח או ילדים ממשפחות מרובות ילדים קשות יום , בשוני אחד את קונה את ההזנחה שלהם במיטב כספך. אם תרצי לשמוע עד כמה הקידום שלך הורס את עתיד ילדיך את מוזמנת להיכנס לאתר אוונגרדן, לקרוא שם את המאמר על "פעוטונים עטיפה ורודה למציאות אפורה " וגם את המאמר האישה הישראלית מעידן של שסע עדתי לעידן של שסע מיגדרי
    דליה

    • F.E. הגיב:

      גברת דליה, האם הטייטל שלך, ד"ר, מאפשר לך לדבר בבוטות? האם קנית את הזכות להיות בהמה לא רגישה באוניברסיטה? אין סליחה ואין מחילה לאישה שאומרת לאמא שהיא "אמא גרועה". אני לא ד"ר (עדיין) אבל אם יש דבר אחד שברור כשמש בצהריים הוא שאמא מאושרת מחייה היא אמא שתסב אושר לילדיה. כל אמא רשאית לבחור מה מסב לה אושר ומאפשר לה לבלות עם ילדיה במרץ רב, בחיוניות, מלאת כוח נתינה. אני מכירה לא מעט נשים שגדלו בבית עם אמא שהקריבה קריירה בשביל לגדל אותם. את התסכולים של עקרת בית לא ממומשת הם סוחבים על גבם לתוך שנות ה – 30 וה- 40 ל חייהם ורובם לא בקשר טוב עם האמא. חומר למחשבה גברת נכבדת. אולי זוית הסתכלות שונה למאמר הבא שלך. שאני אישית לא ארצה אפילו לפתוח אותו אם אראה אי פעם בעתיד את השם שלך מתנוסס עליו.

    • פילונית הגיב:

      דליה, האם את בעצמך אמא? אם כן, כמה ילדים יש לך? אם לא, מקווה מאד שגם לא יהיו לך.
      כל אחד מאיתנו נותן את מה שיש ביכולתו לתת לילדים שלו.
      אם לכותבת נוח לקנות את ילדייה בכסף, זה חבל, אבל זה מה יש. והילדים סתגלתניים, למזלה. הם יתרגלו לאמא כזו.
      אני מקווה שהתיקון יעשה מאוחר יותר מאשר לעולם לא.
      אל תדאגי לילדים, הם עוד יתעמתו ויכעסו על אמם ש"הזניחה" אותם לטובת קריירה. אבל בסוף, היחסים יהיו טובים, כך אני רוצה להאמין שיהיה.

      לכותבת, תזכרי- אנחנו לא נולדים הורים. אי אפשר ללמוד להיות אמא. בכל הקשור לילדים אנחנו מאותגרים יום יום, מתמודדים על מצבים חדשים ואנחנו פועלים איך שניראה לנו הכי נכון באותו הרגע. אם משהו לא מסתדר לנו, נפעל אחרת בפעם הבאה כשניתקל במצב. כן, זהו ניסוי ותהייה.
      תהיי אמא "טובה מספיק", כי אין גבול לשלימות.
      בהצלחה

    • Ravid Peleg הגיב:

      קראתי הן את הפוסט, הן את תגובתה של ד"ר שחף והן את מאמרה (אליו מפנה). המציאות של האישה-האם בימנו אנו היא מאד מורכבת. ממש כפי שציינה ד"ר שחף, רק כאשר שוק העבודה ישנה את פניו ויסביר פנים ל'משפחה', אז תוכלנה האמהות לשנות את תוכן התפקיד 'אמא', אותו הן ממלאות (כל אחת בדרכה). גם אני מתקשה עם ההגדרה 'אמא' ל-כ4 שעות ביום + סופ"ש. אני כן מאמינה שכל אחת בוחרת, ואין כדבר הזה 'אין ברירה'. עם זאת, אישה במציאותה תחייה, הכי טוב שהיא יכולה ומאמינה, כך כנראה גם תיטיב המציאות עם ילדיה.

  2. F.E. הגיב:

    אה, ונעה – בטח שאת אמא טובה!!! לא רק עבור ביתך אלא גם בעבור מאות נשים נוספות שנתרמות מהעשייה המטורפת שלך, מכוח היזמות שלך ומהרצון האדיר שלך לשנות את פני החברה שלנו לטובת דורות העתיד. אני מורידה את הכובע בפנייך.

  3. Margaret Dana הגיב:

    גב' שחף שלום (התואר הורד ממך)
    מי את שתקבעי שהיא אמא לא טובה?????? אך ורק ילדיה יקבעו זאת בעתיד ורק הם!!!!!

  4. דגנית הררי הגיב:

    את אף אחת מאיתנו לא למדו להיות אמא. יש כאלה שאולי למדו זאת מצפיה, ויש כאלה שהיו ילדות כשהן היו ילדות, וכשהן בגרו, הן למדו לקבל החלטות בדרכן, והן משתפשפות בתפקיד החשוב הזה יום יום, שעה שעה.

    את אשת קריירה מצליחה. ואני עקרת בית.

    אני למדתי על עצמי, ויתכן שיש עוד כמה כמוני, שאני יכולה להחזיק בקריירה אחת בלבד בזמן נתון. ולכן אני עקרת בית, כי הקריירה שלי היא אמהות.
    יש אמהות שיכולות ללכת לעבודה בבוקר ,לחזור כשהן חוזרות ומאותה נקודה להיות 100% עם ילדיהן. אך דבר אחד חסר לי במשוואה הזו, וכאן אני מזדהה עם ד"ר דליה שחף (שכתבה מעלה) – מה קורה עם הילדים עד שהם חוזרים מהמסגרות ארוכות היום?

    כשבתי חוזרת מבית הספר, ובני מהגן – אני מקבלת ילדים עייפים ומותשים: הבת מעומס הלימודים והאתגרים החברתיים. והבן – נו, טוב, רק בן 4.5, עייף מ-5 שעות של מאבקים על מקומו מול 34 ילדים. עצם המחשבה שיצטרכו להמשיך כך עוד 4-5 שעות גרמה לי להבין שהם זקוקים לבית. לשקט שאחרי הסערה. לארוחה חמה המותאמת לטעמם האישי. לאוזן קשבת ולהזדהות אימהית. למקום מחבק שהוא רק שלהם. אלה הדברים שלא יכולתי לתת להם אילו עבדתי במשרה מלאה, או אף במשרה חלקית (וניסיתי לעבוד במשרה חלקית אך נשברתי כעבוד 4 חודשים).

    כפי שכתבתי – לדידי, אמהות היא קריירה בפני עצמה ולכן: בדיוק כפי שלא יכולתי להיות 100 בשני מקומות עבודה הדורשים ריכוז, התמדה, הקשבה ונתינה, כך אינני יכולה להיות גם אמא וגם בעלת קריירה.

    אבל זו רק אני 🙂

  5. אף אחד לא יכול לומר לך אם את אמא טובה כמו שאת רוצה להיות, וכמו שאת יכולה להיות. רק את והלב שלך. כל עוד את קשובה ללב שלך – את כנראה בדרך הנכונה.

  6. צוות jobs4mom הגיב:

    תודה לכולן על התגובות!
    אני מכבדת כל דעה בנושא, אנחנו ממש לא חייבות להסכים על הכל.
    לא כולן יכולות להרשות לעצמן להיות עקרות בית (ויש כאלה שגם לא יכולות להרשות לעצמן אפילו משרה חלקית) ויש המון ויתורים כשאת אמא. לא משנה באיזה צד את נמצאת.
    אני מקוה שכל אחת תמצא את המקום הנכון בשבילה, מבלי לשפוט אמהות אחרות. לכל אחת, כאמור, יש נקודת פתיחה אחרת, אמונות אחרות וצרכים שונים. מקוה שנוכל להעצים אחת את השניה, מכל הלב.
    נעה

    • בינה הגיב:

      הי נועה,

      קודם כל, אני חושבת שאת עושה עבודה מדהימה ומעריכה אותך ומודה לך מאד כי את מובילה שינוי מאד חשוב.
      אני חושבת שמה שאנחנו צריכים להילחם עליו ולדרוש אותו כי מגיע לנו, זה חופש הבחירה. היום אין חופש בחירה לנשים!! אנחנו עדיין שפחות של מציאות שנוצרה ע"י גברים וע"י פמיניסטיות שפספסו בגדול !
      זה נכון שלא כולן יכולות להרשות לעצמן להיות עקרות-בית ואמהות במשרה מלאה. למעשה, הרוב הגדול לא יכול.

      שתיים מחברותיי עשו זאת ובחרו לשלם, יחד עם בני-זוגן את המחיר – קושי כלכלי רב וחיים בצמצום.
      אבל לילדים לא איכפת כי אמא שלהם נמצאת שם כל הזמן. והמזון הזה לנפש חשוב יותר מכל מוצר כזה או אחר שכסף יכול לקנות.
      לי באופן אישי, לא התאפשר לחיות כך היות ומצאתי את עצמי לבד לאחר שהצהרתי בפני בן-זוגי על כוונתי להיות אמא במשרה מלאה. הוא פשוט קם ועזב מיד לאחר הלידה.
      עם זאת, החלטתי לחיות בצמצום כספי ובלבד שאוכל להוציא את בתי מהגן בשעה הכי מוקדמת האפשרית.

      הדבר החמור ביותר בעיניי הוא החזרה למעגל העבודה 3-4 חודשים לאחר הלידה כי המדינה לא מאפשרת אחרת. שליחת התינוקות הרכים למסגרות בהן בגיל כ"כ צעיר הם כבר צריכים לוותר על מענה לצרכים הראשוניים שלהם – פיזיים ופסיכולוגיים, זהו הפשע שאנחנו כחברה מבצעים כלפי ילדינו.
      פשע כלפי חסרי אונים שתלויים בנו ובהחלטותינו הלא-שפויות.

      נכון שאמא מאושרת טובה יותר אל ילדיה, אך אמא מאושרת היא אמא חופשייה שיש לה זכות בחירה אמיתית לגבי אורח חייה. וזכות בחירה אמיתית מתקיימת רק לאחר שאמהות מתחברות קודם כל למקום הראשוני והטבעי של האמהות בצורה שלמה ונקייה מכל הטפות ושטיפות מוח למיניהן, ורק משם יכולה להגיע בחירה אמיתית.

      אנחנו חייבות להילחם למען ילדינו היום ולמען בנותינו שיהפכו בעתיד לאמהות בעצמן כדי לשנות את המציאות הזאת.

      צריך לגרום למדינה להבין שזה חשוב ברמה הלאומית ולא רק ברמה האישית. הנזקים הנפשיים שנגרמים לילדינו הם אכן עצומים ומקבלים ביטוי באלימות שלהם בבגרותם כלפי אחרים או כלפי עצמם.

      • אודי הגיב:

        בחרתי להישאר עם ביתי התינוקת בבית למשך שנה שלמה, הדבר בא לידי ביטוי בקושי כלכלי רב, בלחץ יומיומי, במריבות עם בן הזוג בגין המצב בבנק ובהרגשה כללית קשה, כשאי אפשר לגמור את החודש מבלי לקצץ ולקצץ ולקצץ ולהעזר בהורים ולאחר בתשלומים ולא להיות מסוגלים להתקיים ללא עזרת המשפחה. זאת היתה טעות פטאלית מבחינתי, כי הייתי עם ביתי יום יום אבל המחשבות היו רחוק רחוק… והאמת? קצת קינאתי באמהות בגינה, אלו שלבושות יפה וברור שהן בדיוק באו מהעבודה ועכשיו הן מבלות עם ילדיהן. הרגשתי שהן אלו שחיות את החיים האמיתיים ולא אני, הן אלו שלוקחות אחריות על המשפחה שלהם ומטפלות בצאצאים שלהן בצורה הטובה ביותר שיש, גם כלכלית וגם נפשית. אני לא מרגישה שבשנה האחרונה עשיתי כל מה שיכולתי למען הילדים שלי. מודה. הייתי צריכה לעשות יותר. הייתי צריכה למצוא עבודה, לשים את הקטנה בגן, לאסוף את שניהם בארבע ולהיות איתם עד שעת ההשכבה. אני יודעת שנפשית הייתי מרגישה טוב יותר, בהחלט דואגת לעצמי יותר ולא מרשה לעצמי לעלות כמעט 10 קילו בשנה ( דכאון או שעמום או מה לא… ) אני יודעת שבעלי היה מרגיש טוב יותר אילו הייתי עוזרת בנשיאת הנטל, אני יודעת שהילדים היו מקבלים 100% אמא ב 4 שעות אחה"צ וסופ"ש, מאשר אמא עייפה נפשית ומודאגת ופה פיזית אבל לא באמת פה מרוב הדאגות. אז עם כל הכבוד לגברת שחף ( לא בא לי לקרוא לה ד"ר), עדיף לנועה לצאת לעבודה ולהיות מסוגלת לטפל במשפחתה מכל הבחינות, מאשר להיות בבית בחצי דיכאון, כמוני.

      • שרון הגיב:

        דבריך יפים ונכונים בעיקר המשפט "שליחת התינוקות הרכים למסגרות בהן בגיל כ"כ צעיר הם כבר צריכים לוותר על מענה לצרכים הראשוניים שלהם – פיזיים ופסיכולוגיים, זהו הפשע שאנחנו כחברה מבצעים כלפי ילדינו.
        פשע כלפי חסרי אונים שתלויים בנו ובהחלטותינו הלא-שפויות." אכן זה לקרוא לילד בשמו נראה לי שגורלך לא שפר כי למרות שמאד רצית , בן הזוג שבחרת חשב אחרת. יחד עם זאת את מאותן יחידות סגולה שמבינות שחבל, אין ספק שהמדינה מחבלת ביכולתנו לגדל את ילדנו והיה רצוי כמו בארצות סקנדינביה שאמהות תקבלנה משכורת עבור הסכמתן להישאר בבית מבחינת המחיר זה מקביל לסיבסוד הגנים מגיל שלוש.
        כאם ששלחה את ילדיה למסגרות ונושאת בתוצאות אני ממליצה לקחת לתשומת ליבן את דבריה של ד"ר שחף וטובה שעה אחת קודם

  7. מיכל תדהר הגיב:

    גברת דליה הנכבדה,
    ראשית אתחיל ואומר שאין לך או לאך אחד מנופול על האמת ועל הדרך הנכונה לחיים או לגידול ילדים!
    אני כבת שגדלה עם אימא קרייריסטית לכל דבר יכולה להגיד שיש לי קשר מדהים עם אימי ושאני מעריכה אותה עד מאוד על שהגשימה את חלומותיה ושאיפותיה וגם הייתה לי לאימא מדהימה ומנגד אני כעת נמצאת עם ביתי בת ה8 חודשים בבית ונהנת כל כך מלגדל אותה.
    אני מאמינה כי לכל אחד יש זכות להגיד את דעתו, אבל אמירות כאלה בוטות, רדודות ובעיקר מרושעות זה כבר ממש נראה לי עצוב.
    זמן הוא אינו גורם רלוונטי בהורות. או כמו שתמיד אומרים זה האיכות שקובעת ולא הכמות. בטוחה שיש הרבה אמהות שמבלות את כל זמנן עם ילדיהם אבל חוסר הסיפוק בחייהם לא גורם להיות אמהות יותר טובות. הדבר החשוב ביותר בעייני הוא שאימא תהיה מאושרת, בין אם זה בבית כאימא במשרה מלאה או מחוצה לו מאחר ואת משקיעה זמן רב בעבודתך.
    לראיתי אמא שמראה לילדיה כיצד לחיות חיים מאושרים, כיצד להגשים את מטרותיך בחיים היא אימא לא רק טובה אלא מדהימה, כי הרי זה מה שכל אחת תרצה עבור ילדיה.
    ולסיכום, מכזו כתיבה רדודה וזדונית אני רק יכולה להסיק שחייך הם לא מה שציפית שיהיו, ובאמת שאני פשוט משתתפת בצערך ומאחלת לך שישתפרו.
    ובעיקר תנסי לזכור שרק אהבה תביא אהבה… אז פעם הבאה שאת מנסחת תגובות אולי זה יהדהד בראשך.

  8. מיטל הגיב:

    נעה היקרה,
    מקווה מאוד שאת יודעת לקחת את התגובות הטובות, ואת הרשעיות לשים בצד (למרות שהטבע שלנו הוא הפוך). אני מסכימה פה עם המון כותבות, ולכן לא מחדשת, אבל חשוב לי להראות את תמיכתי בך. גם אני מאמינה שמה שחשוב זו אמא מאושרת. רק אמא מאושרת תסב אושר לילדים שלה. ובכלל לא רלוונטי כמה שעות. בוודאי שכולנו היינו רוצות (או לפחות ככה נראה לי) גם לעשות משהו עבור עצמנו שיגרום לנו סיפוק, וגם לבלות כמה שיותר זמן עם הגוזלים שלנו. אבל בעולם שלנו, ועבור רוב הנשים – זה לא ממש מתאפשר. לפעמים אין ברירה. אז בתוך האילוצים אנחנו עושות כמיטב יכולתנו. וזה בעיני מה שמגדיר אותנו כאמהות טובות.
    אני כרגע נמצאת עם הבן שלי כבר שנה וחצי בבית – ועכשיו בעזרת השם ילך לגן. מרגישה שנתתי לו את המקסימום שיכולתי ואמשיך לעשות זאת. מצד שני – ככל הנראה שלא אעשה זאת עם ילדי הבאים. אז אהיה להם אמא פחות טובה? תמיד אחתור לאושרי, ודרך זה לאושר של הילדים שלי – וזאת בעיני הורות טובה.
    נעה, אני מפצירה בך לזכור כמה בנות מרגישות כמוך, את הקונפליקט היומיומי הזה, ומפצירה בך לזכור שכל עוד את עושה את המקסימום כדי להיות מאושרת, ובמקביל את המקסימום שילדיך יהיו מאושרים – את האמא הכי טובה בעולם!

  9. נעה יקרה,

    גם אני כאבא (וגברים רבים כמוני) מתחבטים ונאבקים בשאלות דומות. מעניין שרוב המגיבים בחרו להגיב לתגובה דוגמטית אחת ופחות אליך. אולי זה משום שהמציאות שלנו מורכבת. לא יודע אם טובה או רעה – בעיקר מורכבת. ואין תשובות ברורות, לא לאשתי ולא לי ולא לחבריי ומטופליי ומודרכיי. בתוך המורכבות הזאת אנחנו מנסים לאזן – ולפעמים מצליחים יותר ולפעמים פחות.

    קל לפעול כמו הדוקטור המכובדה שקובעת בנחרצות שאת אמא רעה אך גם כמו אחרות בפוסט קובעות בנחרצות לא פחות שאת אמא טובה. נראה לי מורכב הרבה יותר פשוט להודות שאנחנו ממציאים את עצמנו תוך כדי, משתדלים ללמוד ממנוסים מאיתנו אבל זה לא תמיד אפשרי ובעיקר מתכוונים להיטיב עם ילדנו מבלי לנטוש את עצמנו ולהיטיב עם עצמנו מבלי לנטוש את ילדינו.

    ומתוך כך, אולי נכון להרפות מהעיסוק האובססיבי באמהות טובה או רעה, אבהות טובה או רעה. יש אמא שעובדת – שעושה עבודה פנימית, שואלת, מתחבטת ובודקת – ואבא שעושה כך גם כן. המוכנות שלנו לדבר את ההתחבטויות שלנו הן, בעיני, מה שמאפשר גמישות ושינויי כשצריך. אחרת, אני לפרקים אבא גרוע ולפרקים אבא מצויין אבל אף פעם לא אבא מרוצה…

    תודה על השיתוף בהתחבטות. גם אנחנו הגברים והאבות זקוקים לזה!

    אסף

  10. לכל האמהות אני ממליצה לתת כמיטב יכולתן. לא יותר ולא פחות. כי לא כולן יכולות לתת כפי שהן רוצות או יכולות וכל אחת זקוקה למינון שונה בין אמהות לקריירה. בשום מחקר בארץ ובעולם לא פוצח הקוד המגדיר כמה שעות אמא צריכה לתת לילדיה כדי להיות מאושרת וכדי שילדה יקבל את מה שצריך כדי להיות מאושר. אני נפגשת עם אמהות רבות וכל אחת מאמינה שכדי להיות אמא טובה היא צריכה לתת אחרת, וזה בסדר. אנחנו שונים (גם אמהות וגם אבות) באמונות שלנו, ברצונות שלנו, בשאיפות שלנו ובצרכים שלנו וכל אחד בוחר את האיזון שמתאים לו ולילדיו.
    נעה, אין ספק שהעשייה שלך ממלאת אותך סיפוק רב, ואין לי צל של ספק שאמהותך ממלאת אותך אושר רב, ואני בטוחה שאת עושה כל שביכולתך לשלב בין השניים, בדיוק כפי שעושות נשות קריירה רבות.
    אל תתני לאף גורם חיצוני לערער את אמונתך בדרכך.
    אמהות רבות חוות את הקושי בכניסה לתפקיד חדש, או הגשמת חלום של עצמאות אשר גוזל הרבה יותר שעות, לעיתים אף יותר ממה שתכננו.
    כשהמודעות קיימת האיזון אט אט מתרחש, ואין ספק שזה דורש התארגנות מחדש עד שמגיעים למקום הנכון והמאוזן.
    חיים של אנשים קרייריסטים הינם חיים של פיקים למעלה ולמטה וכל שינוי מחייב איזון מחדש. זה טבעי וזה בסדר.
    יישר כוח, האמיני בדרכך ועשי כמיטב יכולתך להנות מכל העולמות. זה אפשרי!
    נירית גלר ג'מילי

  11. אלה הגיב:

    אני רוצה להגיב לך בתור ילדה לאמא שעבדה משרה מלאה…
    אמא שלי נאלצה לצאת לעבוד במשרה מלאה לא בשביל לפתח קריירה אלא בשביל להביא פרנסה ואוכל לבית כי רק עם המשכורת של אבא לא היינו יכולים לשרוד.
    אז נכון, אמא יצאה לעבוד עד 4 (שלפני 20 שנה זה היה נדיר) והיא אף הייתה מהאמהות היחידות שעבדו באותה תקופה ברחוב שלנו.
    אנחנו היינו חוזרים לאוכל שמחכה לנו בתנור וידענו שאמא קמה בשש כדיי להכין אותו באהבה גם כשהשכנות היו מגישות את האוכל לילדים שלהן בעצמן. כשהיא הייתה חוזרת מהעבודה היא תמיד חיבקה ונישקה וגם כשהיא הייתה צריכה לנקות או לסדר או לבשל תמיד היא הייתה מושיבה אותנו לידה ומקשיבה לכל הסיפורים שלנו ומתלהבת ואוהבת ושמחה גם כשהגב שלה מופנה אלינו כי היא שוטפת כלים.
    אז נכון שהיינו צריכים לעזור לה ה-מ-ו-ן לטפל בבית ושרוב המשחקים ששיחקנו איתה כללו תחרות זו או אחרת של ניקיון הבית או קיפול כביסה א-ב-ל אמא הייתה שם בשבילנו תמיד.
    בשבתות תמיד היינו יוצאים לפארק ונהנים ואם תשאלי אותי, רוב הזכרונות שלי מהילדות כוללים את אמא מקפלת כביסה/שוטפת כלים/ מבשלת ועדיין באותה נשימה היא הייתה משחקת מונופול איתנו (אנחנו היינו מזיזים את החייל שלה וכל פעם מישהו אחר זורק את הקובייה), מספרת סיפורים מהראש או שרה לנו שירים.

    לי הייתה אמא שבשעות היחידות שהיא הייתה איתנו ביום הלב שלה היה איתנו גם כשהגוף שלה עשה דברים אחרים לחלוטין את מבינה אותי? לנו זה לא היה משנה מה אמא עושה באותו רגע – העיקר שבלב שלה ותשומת הלב שלה הייתה נתונה לנו ואת זה העדפנו פי 1000 על פני האמהות האחרות שטיפלו בילדים כל היום אבל אף פעם לא היו שם בשבילהם באמת.

    את אמא נהדרת ובתור ילדה אני אומרת לך שבאמת לא משנה כמה את עם הילדים העיקר שכשאת איתם את לא קוראת מיילים ולא שוקעת בשיחות טלפון, העיקר שאת איתם.
    כאמא אני אומרת לך – תקני שתי מסננות לשתי האוזניים שלך ותפסיקי לחשוב מה אנשים אחרים חושבים.

  12. אדית הגיב:

    לדעתי הד"ר יצאה באמירה פרובוקטיבית כנגד השיטה.
    אנחנו מגדלים ילדים שאין לנו אפשרות לפקח עליהם ולתת להם הדרכה הורית מספקת. בזמן ששני מובילי המשפחה נמצאים רוב הזמן בחוץ אין מי שבאמת דואג לילדינו. אנחנו מפצים אותם בחומרניות, מה שמעלה את רמת החיים בבית, ושוב מאלץ אותנו לעבוד יותר קשה.אז כבר החינוך שלהם לא בידים שלנו. וזה כבר מעגל קסמים.

    • ד"ר דליה שחף הגיב:

      שלא כמנהגי אני חוזרת ומגיבה לקוראות הנכבדות בשל החשיבות הרבה שאני מייחסת לנושא. לא אכחיש שנהנתי מאד מהעובדה שהדברים שכתבתי הביאו למבול של תגובות . כחוקרת שמחתי מאד בעיקר על התגובות שמיהרו לגונן עליך נעה, מבלי שאיש מהן שם לב לעובדה שאת זו ששאלת אם את אימא טובה ואני כאדם ישר עניתי לך על פי הבנתי המלומדת המגובה בהרבה למידה והרבה צער על מה שהמציאות מלמדת. התגובות המגוננות הזכירו לי את בגדי המלך החדשים ואת הנתינים שפחדו לומר לעצמם (ולא לנועה) ולא למלך, את האמת העירומה, שילדינו מוזנחים. הביקורת כמובן לא כוונה אל אותן משפחות שמצבן הכלכלי היה בעבר ובהווה קשה וההורים בהן עשו הכל כדי למזער את הנזק שבהעדרם. סיפורה של אלה אכן מוכיח שההעדרות של אמה הייתה קשה אלא שמאחר וזה נבע מקושי אמיתי היא למדה עם השנים להעריך ולהעריץ את אמה ואכן זה מגיע לה. השאלה שאינני בטוחה שאלה שאלה היא איזה חיים נפלאים היו יכולים להיות לה אם אותה אימא נפלאה לא הייתה חייבת לצאת לעבודה…….. הבעייה העכשיות היא שרוב המשפחות בישראל הן במצב כלכלי שאינו מצריך עבודת שני בני הזוג (ומצידי שהאב ישאר בבית, ) אלא שכל השיקולים הזרים והשליליים שדבקו בחברה שלנו גורמים להפקרת הילדים בידי מטפלות ומורים שההורים יודעים בודאות שהם לא ראויים לחנך את ילדיהם, ולמרות זאת הם לוקחים פעוט בן שנה וחצי ובמיטב כספם הם מוליכים אותו לפעוטון סוגרים את הדלת אחריהם ואוטמים את אזניהם למה שקורה, ובאמת לא מצליחים לרמות את עצמם שהכל שם בגן בסדר אך ממשיכים לעשות זאת יום אחרי יום מאותן סיבות מצערות שהזכרו במאמר" פעוטונים עטיפה ורודה למציאות אפורה",( ואגב F.E את לא חייבת לקרוא את יכולה להמשיך לחיות בהרגשה שאת אמא נהדרת ואני מקווה שלא תזכרי בשמי כשהמציאות תטפח על פניך, כמו הורים רבים שנדהמו למצוא את בניהם מעורבים בפשיעה שהרסה את כל המשפחה וכל הכסף שבעולם לא יכול היה להשיב את הנעשה, אולי תרצי לקרא על הוריו של רעי חורב, ושל ליהי גלוזמן, ומעוז דניאל.) התגובה שלי כמובן לא התכוונה להעניק לנועה ציון (שהרי אינני מכירה אותה) אלא לנער את הנרקסיסם הנשי שעסוק יותר משנות דור במה עושים לנו כנשים, ומה עוד לא השגנו, ואיך אפשר להיות אני אוקלי אשת לפידות ש "כל דבר שגבר עשה היא יכלה לעשות טוב יותר." בדרך האלימה והתחרותית הפקרנו את ילדינו -ילדי דור שלם הם ילדים מוזנחים והאמת הזאת לא תהייה אכזרית פחות אם ינסו לטייח ולנחם את נועה שהיא אם טובה.. נועה בעייני היא דוגמא נפלאה של אם שיודעת שהיא לא בסדר והיא גם יודעת למה, כי הפמניזם הבטיח לה שוויון אבל כמו שאמרה אן מרי סולטאר במאמר מנצח שתורגם ודובר בכל העולם, בסוף היום, היא התגעגעה לילדיה הרחוקים, ובנה בן ה-14 הפסיק לתקשר איתה. כי ילד לא צריך אם שהיא כתבת מפורסמת, פרופסור באוניברסיטה, או מנכלית של חברה משגשגת. ילד צריך אימא בשר ודם שנמצאת מאחוריו כשהוא עושה את צעדיו בעולם האכזרי שלתוכו נולדים ילדינו, ולהיות מאחוריו זה לגלות לקויות למידה לפני שהמורה שולחת על כך מכתב הביתה, ולהכין עם ילדים שיעורים וללמוד דרך זה על הקשיים ועל מה שעובר על הילד ומיהם חבריו באמת, ולתקן לפני שמאוחר מדי, להיות מאחורי הילד, זה להיות לו חיק חם אמיתי (ולא וירטואלי או כפנינת לשון) שאיליו חוזרים כשנכשלנו ולהתחיל מחדש.
      לסיום, כחוקרת אני שמחה מאד על התגובות שיצאו מהבטן הרכה של כולן כשהמסקנה החיובית היא שכל התגובות מלמדות על כך שאף אחת, ממש אף אחת לא שלמה עם העובדה שהיא נעדרת מחיי ילדיה, וזהו מצב מצויין לעצור ולחפש דרך לתיקון בדיוק כפי שעשתה נועה.
      מאחר ותליתי תקוות שאתר זה הוא המקום שממנו תצא הבשורה של מקומות עבודה ידידותיים למשפחה הופתעתי כשקבלתי מאמר -מאמרה של נועה שמנסה שוב לחפש לגיטימציה להזנחת ילדים.
      למי שלא קלטה אני מייצגת כאן את קולם של המוני ילדים ש"זמן האיכות" שלהם עם הוריהם הוא המתכון לחפש את החום והדוגמא האישית ברחוב.
      תודה לך אידית שירדת לסוף דעתי וגם העזת לומר זאת , דבר שדרש אומץ לנוכח הגלים המתלהמים שנשלחו אליי
      ד"ר דליה שחף

      • איריס הגיב:

        ד"ר דליה שחף הנכבדה,
        אני לא בדיוק יודעת (אם כי יכולה להניח) במה את עוסקת ואיזה ד"ר את בדיוק..אני לא חושבת שהביקורת שהופנתה כלפייך הייתה על הדברים שביקשת לומר, כמו על האופן הבוטה, סר הטעם, ההחלטי והדוגמטי שבו הם נאמרו.
        כל שנותר לי לקוות הוא שכלפי ילדיך תגלי מידה יותר גדולה של רגישות, אמפתיה והקשבה, שלא תפעילי עליהם את המניפולציה הזולה של לעורר פרובוקציה כדי להוכיח נקודה, כי אז, צר לי לבשר לך,נוכחותך תהיה רחוקה מלהיות נעימה, מחבקת, מכילה ומטפחת ואז, איך הגדרת זאת? "כשהמציאות תטפח על פניך" ואני מקווה בכל ליבי שלא (מה שלא משתמע אגב מדברייך – עד כמה רחוק את היית מוכנה שאחרים יגיעו כדי להוכיח את צדקתך?) אולי תביני שאמהות טובה מורכבת מכל מיני היבטים ורבדים, וייתכן שבחלקם את אלופה, אך ללא ספק בחלקם יש לך עוד הרבה מה ללמוד.
        ולהאשים את כל עוולות החברה, וכל אותם האנשים שיצאו "לא נורמטיבים" בפעוטונים, ושאפתנות של אמהות, זאת מסקנה פשטנית, חד מימדית שלא מתייחסת למורכבויות בשום אופן, ונועדה, כך נראה לי לפחות, להשקיט את המצפון שלך על היעדרם של מרכיבים אחרים באמהות שלך, בדיוק באותו האופן בו את מאשימה את הנשים שבוחרות לפתח קריירה..ואם דבריך (והתואר ד"ר המתנוסס מימין לשמך), אינם "נרקסיזם נשי", אז איני יודעת מהו..

  13. איריס הגיב:

    ותוספת קטנה – לפני שאת מתייגת אותי כעוד אימא קרייריסטית שלא מוכנה לוותר על מעמדה וחוששת להשתייך למעמד הנמוך של עקרות הבית (כך ניסחת זאת הלא כן?) ולכן מגיבה בהגנתיות, אקדים ואומר שאני מקווה שכשיוולד ילדי אוכל להרשות לעצמי להיות איתו בבית תקופה ארוכה, כלכלית (לא ברור לי באיזו מדינה את חיה שאת אומרת בכזאת החלטיות שכולם יכולים להרשות לעצמם להשאר בבית) וגם רגשית..

    • ד"ר דליה שחף הגיב:

      אתמול כשעברתי ליד אחת מחצרות ילדותי, עלה באפי ריחה המשכר של גויבה שעוד נותרה באחת מהן והוצפתי געגועים ואהבה לילדות נהדרת שאותה היטיב כל כך לתאר לוינסון בשירו
      שנה טובה

      סְתָו יָם תִּיכוֹנִי / יוֹנָתָן לוינסון

      אֲהוּבָתִי הִיא כַּסְּתָו הַיָּם תִּיכוֹנִי
      מְמַכֶּרֶת בְּרֵיחַ הַגּוּיָבָה, וּקְלִפּוֹת הַקְּלֶמֶנְטִינָה
      קְלִילָה כָּרוּחַ הַמַּנְשִׁימָה אֶת קֵיצִי הַמִּתְעַלֵּף.
      צוֹפָה מִתֹּרֶן הֶחָצָב אֶל צֵל הַיּוֹם הַמִּתְקַצֵּר
      עַל לוּחַ ה"יָמִים הַנּוֹרָאִים"
      מַבְטִיחָה הַתְחָלָה חֲדָשָׁה

      אֲהוּבָתִי הַסְּתָו הַיָּם תִּיכוֹנִי
      קוֹשֶׁרֶת "כָּל נִדְרֵי" שְׁבוּעוֹתַי
      אֶל שִׂפְתֵי הַתָּמָר וּפִטְמַת הָאֶתְרוֹג,
      מִזְדַּכֶּכֶת בְּמֵי "הַתַּשְׁלִיךְ",
      פּוֹרֶצֶת מֵחֵיקִי כְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה
      אֶל עַרְבֵי הַסְּתָו הַקְּרִירִים, לְהָשִׁיב אֶת רוּחָהּ.

      וְהַקַּיִץ "כְּכַפָּרַת עֲווֹנוֹתַי" שׁוֹלֵחַ עַצְמוֹ
      מִמְּרוֹם הַצּוּק לַעֲזָאזֵל,
      לְהַלְבִּין חוּט הַשָּׁנִי בְּקַרְנָיו הַנִּשְׁבָּרוֹת,
      אֶל טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם בַּקֶּשֶׁת הַמְּטַהֶרֶת
      אֶת בְּשׂוֹרוֹת הַסְּתָו,
      לַאֲהוּבָתִי

      • ifat הגיב:

        אם אפשר להיות בבית ולהיות שמחה עם כך, זה עדיף על כל מסגרת אחרת.
        אבל אם את אמא מתוסכלת ומדוכאת שסופרת את הדקות עד שילדיה יגדלו והיא תוכל לחזור למעגל העבודה – בריא יותר למשפחה ולזוגיות ובטח לילדים אם היא תצא מהבית, גם אם זה להתנדב או לעבוד בחצי משרה.
        אין שום בעיה עם קריירה כל עוד אחד הצדדים לפחות קצת יותר קשוב לילדים ופנוי אליהם כמחצית מהיום.
        זו דעתי בכל אופן.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s