ג'אגלינג ב-10 ידיים

כתבה: לוטוס אתרוג

LotusEtrog

הנחיות: קחי נשימה עמוקה, שחררי את הכתפיים, האריכי את היציבה וחייכי.

ביד אחת: שימי חיתול מלא, תבחרי במה, עטוף ומוכן להזרק.

ביד שניה: שלפי מהארנק קופון הנחה למגבונים שגזרת פעם מהעיתון וזה הרגע להשתמש בו.

ביד שלישית: קפלי את דפי המחזה שאת כותבת עכשיו/השיעור שאת אמורה להעביר מחר/השיר שרצית להתחיל,

ביד רביעית: עני לשיחה ממתינה מבן זוגך המקסים וקבעי עמו את הדייט שהבטחתם לעצמכם כבר שבועיים פלוס, כתבי אסאמאס לחברה הטובה שלך שפעם הייתן מדברות כל יום והיום זה נחשב מותרות,

ביד חמישית: לפתי רצועה עם שני כלבים, רצוי בגדלים מנוגדים, נגיד אחת בגודל של סנאי והשני דב קוטב ממוצע.

ביד שישית: דחפי כביסה מלוכלכת למכונה ולחצי על "הפעל" (טיפ: כדאי גם לזכור להוציא ולתלות)

ביד שביעית: מחקי מייל מסטודיו "יוגה שושי" שמספר לך שתוקף המנוי שלך פג, וניצלת שבעה שיעורים מתוך עשרים,

ביד שמינית: לחצי על המעלית של צוותא, יש הופעה עוד מעט ולמי יש כוח למדרגות.

ביד תשיעית: קחי את עצמך לראות את השקיעה

ביד עשירית: שירי את ההמנון.

בהצלחה!

לוטוס, שחקנית ויוצרת באנסמבל ציפורלה, מורה לפילאטיס ולתאטרון תנועה בסטודיו ניסן נתיב ובמסגרות נוספות. אמא לאורי, בת שנתיים ותשע, בת זוג לדן, בהריון (חודש 9!) ויש גם שני כלבים בתמונה.

אנסמבל ציפורלה מזמין את חברות jobs4mom למופע סילבסטר מצחיק במיוחד, במחיר מיוחד גם הוא: 80 שקלים לכרטיס במקום 130. כל שעליכן לעשות: ללחוץ כאן, לבחור בראש העמוד ב"ועדים/חברים": שם ועד – סילבסטר. סיסמה – 111

בהצלחה!

מודעות פרסומת

איך אפשר להסתדר ככה?

מייל ששלחה לנו אמא שביקשה לשמור על אנונימיות:

אני אמא לשני ילדים מקסימים הגדולה בת 2.3 והקטן בן שנה. כשהייתי בהריון עם הגדולה מצאתי את עבודת החלומות שלי ולכן כשהיא הייתה בת חודשיים עוד לפני שתמה חופשת הלידה כבר חזרתי לעבודה…
מהר מאוד הבנתי שמה שהתאים לי כשהייתי נטולת ילדים כבר לא כל כך מתאים לי כאמא.
הייתי יוצאת מהבית כשהיא עדיין ישנה ומגיעה רק בערב כדי לתת נשיקה ולהשכיב לישון…
פספסתי חיוך ראשון, מילה ראשונה, צעד ראשון מסיבה בגן … אפילו כשהייתה חולה לא הייתי  לצידה.
כבר בהריון עם השני החלטתי שהפעם יהיה אחרת.
אז עברנו לבית קטן יותר, עברנו לעיר מרוחקת יותר, העברנו את הגדולה מגן פרטי לגן של נעמ"ת והאמנו שככה נצליח לשרוד תקופה ארוכה עם משכורת אחת.

נשארתי עם הקטן בבית 10 חודשים.

בתקופה הזאת הבנו שצריך לצמצם יוצר ממה שחשבנו, ביטלנו כבלים, אינטרנט אין יותר, חופשות ובגדים כבר לא קונים רק מקבלים! גם זה לא עזר- הילד כבר גדול אין מנוס חוזרים לעבודה!!

 

אבל החלטתי  שאני אגיע כל יום בזמן לאסוף אותם ב-15:30 מהגן.

לאחר חיפושים רבים מצאתי משרה מ 7:30 -15:00, אני מרוויחה רבע!!! ממה שהרווחתי לפני אבל לפחות יש  לי זמן איכות עם ילדי. השאלה הראשונה שנשאלתי בראיון היתה: ״את אמא לשני ילדים קטנים מה קורה כשהם חולים?״  עניתי שזה מתחלק ביני לבין בעלי וגם חמותי עוזרת לפעמים…

 

וכך באמת היה, אבל מה? מאז שהילד נכנס לגן הוא כל הזמן חולה שבוע בגן שבועיים בבית. גם אני וגם בעלי כבר ״חטפנו״ על הראש מהמעסיקים שלנו .לבעלי אפילו התקשר המנכ״ל ו"הסביר״ לו שזה תפקידה של האשה להשאר בבית כשהילדים חולים, בנעמ״ת לא מוכנים לזכות אותנו עבור הימים שהילד לא היה בגן, את ההנחה שמגיעה לנו עדיין לא קיבלנו (״כי זה לוקח זמן״), מה שאומר שכרגע המשכורת שלי לא מכסה אפילו את הגנים. כלומר כל חודש עולה לי לצאת לעבודה 2500שקל!!  עשינו חישוב שאם אני מפסיקה לעבוד ונשארת עם הילדים בבית אנחנו חוסכים 6500₪ בחודש!

…. טוב אז ילד שלישי כבר לא יהיה…


שלום. ושותפות.

peace2

"אם היו לי ילדים, הייתי רוצה שהם יהיו לידי עכשיו", אמרה אפי, שותפתי למיזם jobs4mom, שכבר כמעט שנה נקראת בפי "אשתי". באותם רגעים בדיוק חזרנו מהמרחב המוגן, אחרי אזעקת הבוקר בתל אביב. אפי היתה נרגשת מהמצב ואני גיליתי אדישות מה. אפילו לא התקשרתי לגן- אני סומכת עליהן שם.

– אז לא היית באה לעבודה? אני מקשה ואפי עונה שאולי לא. – אבל אי אפשר לא לעבוד, אני מתעקשת ואפי ממשיכה: "כעצמאית, יש לי את האופציה לבחור". אם היתה יודעת שיש סיכוי שיפטרו אותה, אולי המצב היה אחר.

"הפחד שלי היה גורם לי להגיד-אלוהים אדירים-אני חייבת לראות אותם", מסבירה אפי, "אולי הייתי הולכת לעבוד ליד הגן בבית קפה".

– ונגיד שאפילו היתה לך חברה בקומה מעל הגן והיית יושבת אצלה, אני חופרת, אז את יודעת שאת לא יכולה לקפוץ "לרגע" לגן ולראות את הילדים באמצע היום. הם ירצו לבוא איתך, את תבלבלי אותם.

"לא חשבתי על זה עד הסוף", מודה אפי, "לא חשבתי על מה שנכון. רק על זה שבאותו רגע קטן ומסוים, הייתי רוצה להיות שם."

הצבע האדום/מבצע/מלחמה שעדיין העסיקה אותנו בשבוע שעבר הוציאה את כולנו מאיפוס- מי יותר מי פחות. וכולנו אמרנו שאנחנו לא מקנאות באמהות מהדרום, שחוות את הפחד והאימה בעוצמות פי כמה וכמה מאשר אנחנו.

אני יודעת שלי, אישית, זה הפריע בוודאות למהלך העבודה. ברגע שהיתה אזעקה וברגעים שאחרי- שלא לדבר על היום של הפיגוע שהתרחש ממש כאן מתחת לאף- המחשבות שלי נדדו למקומות אחרים ונאלצתי לסיים את העבודה בשעות מאוחרות יותר מהרגיל. חצי אוזן הקשיבה לחדשות במקביל, והראש שלי היה עמוס בדאגות ותהיות. מנגד, היו רגעים שהעבודה היוותה בשבילי מפלט. מקום שבו אפשר וצריך ורצוי לחשוב על דברים אחרים לגמרי. בצבעים אחרים לגמרי. ושמחתי מאוד שיש לי את המקום הזה. להמשך קריאה