חג לילדים, כאב ראש להורים

כתבה: נעה יעקובוביץ

בתחילת ספטמבר הקרוב האפרוחה שלי תיכנס בפעם הראשונה לגן, וזה מטריד אותי מאוד מכמה היבטים.

בראש ובראשונה, ההתאקלמות שלה עצמה בגן, איך היא תתמודד עם הסידור החדש, איך אסתדר עם הבכי שלה ששובר את ליבי בכל פעם(והיא תבכה, זה עניין ודאי), איך אוכל "לשחרר" גם כאן (שלום, אני נעה ואני לא משחררת).

אבל זה עוד ניחא. לא פחות חשובה מכך ההתאקלמות שלי בתוך מסגרת הלו"ז החדש. בתקופת הקליטה הראשונית בגן, ההורים מתבקשים להיות "זמינים להקפצה", שזה אומר, ככל הנראה, שיש סיכוי שיקראו לנו לקחת אותה במהלך יום העבודה. בנוסף, השמועות אומרות שבחודשיים הראשונים כל הילדים חולים, סביר להניח שגם זה יפגע בשעות העבודה הממילא מדודות.

עכשיו, עזבו הכל. מחלות ומצבי רוח של ילדים הם אלמנטים שלא ניתן לצפות מראש ואני מקבלת את זה. אבל מה לעזאזל עושים בחגים? איך זה עובד? מה קורה בחול המועד, בחנוכה, בפורים? אני בטוחה שאמהות ואבות עובדים כבר התרעמו על הנושא הרבה לפני, אז מצטערת מראש, אני חדשה כאן. אמא טריה באופן יחסי, שחווה את משבר חוסר הפרופורציה בין עידוד הילודה בארץ, לבין מחיר אחזקת הילודים והתאמת שעות העבודה של השוק הישראלי לחופשים בגן.

אני אשמח אם מישהו יפתור לי את התעלומה, ויסביר לי אחת ולתמיד מה עושים בחגים והמועדים הללו. אם ההכרח הוא שההורים יקחו ימי חופש מהעבודה, ומה עושים אותם הורים במידה והם עצמאים? הרי בטח לא מספיק מה שאנחנו משלמים לגן (3,400 שקלים לחודש, גם אני לא התקבלתי לנעמ"ת), רצוי שנשלם גם על קייטנת חנוכה, בייביסיטר פורים ומטפלת סוכות. בחגי ישראל הבאים עלינו לטובה, כנראה שבנזוגי ואני נמצא את עצמנו עובדים עד השעות הקטנות של הלילה. מי אמר שהורים לא חוגגים.

 

נשמח מאוד אם תשתפו אותנו ותצטרפו לדיון בפייסבוק בעמוד עבודות שאוהבות אמהות.


האם אני אמא טובה?


כתבה: נעה יעקובוביץ
קרדיט לתמונה וליוצרת: מיכל כהן שגב

מארי אן סלוטר, לשעבר בכירה בממשל אובמה, עוררה תגובות רבות כשטענה שאנחנו לא יכולות גם וגם. לדבריה, אנחנו, האמהות הקרייריסטיות, לא באמת יכולות לשלב משרות בכירות ותובעניות ביחד עם טיפול מסור בילדינו. סלוטר שמילאה מגוון תפקידים שבדרך כלל מאוישים על ידי גברים, ויתרה על המשרה הנוצצת כדי להיות עם הילדים שלה. בו זמנית זה ממש לא הסתדר לה. ההגדרה ל"אמא טובה" היא אינדבידואלית ויש לה אינספור פרשנויות. כאמא צעירה, אני תוהה מה כוללת ההגדרה "להיות עם הילדים שלך?" מה נחשב "טיפול מסור" בהם? כמה שעות זה מספיק כדי למלא את המנה האידאלית של יחס הורה ילד? והאם זמן הוא בכלל פרמטר?

אני שקועה עד הצוואר בעבודה רוב הזמן, וגם שעות העבודה הנוכחיות לא מספיקות לי כדי להכיל את כל המשימות המצוינות לי בלו"ז. בהתחלה עבדתי כל יום מהבוקר עד ארבע וחצי, בהמשך הוספתי עוד יום של עבודה עד שבע בערב ובקרוב מאוד יצטרף אליו יום ארוך נוסף. אני עצמאית, ונכון שזה אולי קצת אחרת מעבודה כשכירה מבחינת ההשקעה הנדרשת, אבל האמנם? יש לי הרגשה שמישהי שמתפקדת כמנכ"ל/סמנכ"ל/תפקיד בכיר אחר, נדרשת גם היא לעבוד לא פחות. עד כאן מבחינת הכמות, ומה לגבי השעות? השותפה שלי מתגמשת אתי כמה שאפשר ומכילה את העובדה שאני אמא, אבל אם זה היה תלוי בי, הייתי מתחילה כל יום ממש מוקדם יותר ומוותרת על ימים של עבודה ארוכה. מבחינתה, גם ככה היא מתחילה את העבודה כמה רגעים לפני מה שמקובל בשוק העבודה. ואני אוהבת את העבודה שלי. לא הייתי רוצה להיות עקרת בית וגם לא לעבוד בחצי משרה. אז אני מקבלת את העובדה שהעולם לא יכול להתקפל על פי מה שמתאים לי. כולנו צריכות להבין שגם כשאת עובדת בעבודה שאוהבת אמהות, את לא לבד. את לא יכולה לקבל את כל מה שאת רוצה, וצריכה להבין שהגמישות המוצעת לך היא בעצם המון.

מהצד השני של הקריירה, נמצא הבית. אני שמה לרגע בצד את עצמי ואת העובדה שכמעט כל יום אני משלימה שעות עבודה אחרי שהאפרוחה הולכת לישון, ובוחרת להתרכז במה אנחנו מספיקות בשעות הערות שלה. כאמור, שלושה ימים אנחנו מבלות יחד מארבע וחצי, כאשר בשבע מצטרף בנזוגי לחגיגת ארוחת הערב והמקלחת, ומתפקד בה כשחקן הראשי. האם זה מספיק? מי קובע? לא מזמן התלוננתי בפניו שרוב הזמן אנחנו מתפקדים כהורים גרושים- הלו"ז שלנו בנוי טלאים על טלאים, משמרות והחלפות- יום אחד אני הולכת לאימון בשבע, יום אחר הוא חוזר מאוחר כי הוא הולך ללימודים, לפעמים גם בבוקר אנחנו חולקים את משמרת הערות. להתראות ספונטניות, שלום בירוקרטיות ותיאומים.

יכול להיות שהזמן שלי עם האפרוחה מצומצם, אבל הוא בהחלט איכותי: בסופי שבוע אנחנו משתדלים להיות כמה שיותר שלושתנו ביחד. בימים כתיקונם, בשבוע העבודה, אנחנו הולכות לפארק ולים וגם כשאנחנו סתם בבית אני מאה אחוז איתה. אחרי יום ארוך של עבודה אני מאוד מתגעגעת, וביני לביני, מקוה שכשהיא תהיה גדולה יותר, התנאים והשוק ישתנו ואוכל לעבוד פחות.

אולי מישהי אחרת היתה סופרת את השעות שלי בעבודה וחושבת שהן מגדירות אותי כאמא טובה פחות, אבל אני חושבת אחרת. התחושה שאני מקבלת בזמן שאני מפתחת קריירה, העובדה שאני יוצרת, שאני לומדת, שאני עוזרת לאחרים במציאת העבודה שלהם, הופכת אותי לבן אדם מאושר יותר, ולכן, בעיני, גם לאמא טובה יותר. מארי אן סלוטר מבקשת בכתבה "להפריך את ההאדרה של שעות העבודה הארוכות, שנתפשות כיום כתנאי הכרחי להצלחה וסימן לרצינות". ברגע שזה יקרה והשוק כולו יתאים את עצמו למי שרוצה איזון בין הבית לקריירה, החיים של כולנו יהיו מושלמים. אני מרגישה שאנחנו בדרך לשם, שזה עוד יקרה ומתחיל לקרות לאט, בשלבים. מאמינה באמת שהסבלנות משתלמת ו- jobs4mom מוכיח שאנחנו בדרך הנכונה.


סרט טוב!

כתבה: נעה יעקובוביץ

בשבוע שעבר לקחתי את האפרוחה לסרט הראשון שלה. לא בטוחה שחשבתי שזה יקרה כל כך מוקדם, אבל תפוז ארגנה הקרנה מיוחדת של הסרט "הפיה לילי וחד הקרן" לאמהות בלוגריות, אז היה קשה לי לסרב. אם יש משהו שאני נהנית ממנו לאחרונה, זה לפגוש אמהות חדשות.

כמעט בת שנתיים, הימרתי שתחזיק מעמד 5-10 דקות ולהפתעתי הסבלנות שלה משכה אותה 40 דקות שלמות. יכול להיות שהיתה זו האנימציה הצבעונית המקסימה, יכול להיות שזה היה המעמד של ישיבה בקולנוע מול מסך ענק עם עוד עשרות ילדים ויש גם סיכוי הרבה יותר מסביר, שזה היה החטיף שהיא כרסמה במהלך כל 40 הדקות האלה.

הסבר אחרון בהחלט הוא החסך- האפרוחה כמעט לא צופה בטלוויזיה בבית (פה ושם כמה סרטונים על הלפ-טופ, אבל ממש מעט) וחטיפים אנחנו לא מחזיקים. כשראיתי איך היא בוהה בילדים גדולים יותר שיושבים עם פופקורן, שמחתי שהבאתי את הרע במיעוטו (מי אמרה שכנוע עצמי) ליתר בטחון.

האנימציה כאמור, היתה מקסימה ונעימה, העלילה, ממה שהספקתי לראות היתה בסך הכל בסדר גמור, מה גם שאני תמיד שמחה לראות סרט שהגיבורה שלו נשית. כפי שכבר כתבתי על הסרט miss-representation, הבנות (וגם הבנים!) שלנו צופות בטלוויזיה לא מעט שעות מחייהם, וזה משפיע עליהן מאוד, כך שהייתי ממש מתבאסת אם הגיבורה היתה הולכת להציל את העולם כשהיא נעולה בנעלי עקב או מצוידת בחולצת בטן. בכל מקרה, הפיה לילי היתה לבושה לעניין והנהיגה את החברים שלה בחיוך, ואת זה אני מוכנה שהבת שלי תראה. בכיף.

באתי בשביל החוויה של הקטנטנה, אבל בסופו של דבר נהניתי מאוד לשוחח עם האמהות שישבו סביבי על הקריירה שלהן. אמא אחת סיפרה על ראיון עבודה שבו הבוס התפלא איך יכול להיות שהיא לא יכולה להסתדר עם השעות- אמר שלו יש ילדים והוא מסתדר. לשאלתה הכיצד, ענה שאשתו מוציאה את הילדים מהגן. "אז אשתי לא", היא ענתה לו וחשתי גאווה בשם כל האמהות, כמו איזו דודה פולניה.

"עבודה למהנדסות יש ב- jobs4mom?" שאלה אחת האמהות ואני כמעט צעקתי "שלחי קורות חיים עכשיו!" יש עבודה למהנדסות ולמפתחות, לעורכות דין ולמנהלות חשבונות, למנהלות רשתות חברתיות ועוד. וכן, יש גם עבודה מהבית.

"אמא, פיפי!" תם עדכנה אחרי 40 דקות וכמעט גליל שלם של החטיף, ואחר כך כבר לא רצתה לחזור לאולם. אז סליחה שלא נפרדנו כראוי ומקווה שכולכן תמצאו את העבודה הראויה. זאת שאתן רוצות באמת.


קחו חופש. ויפה חצי שנה קודם.

כתבה: נעה יעקובוביץ

 

לפני שבוע לקחתי את יום החופש הראשון שלי מזה חצי שנה. עכשיו, מדובר באמת ביום חופש ראשון במובן המלא, שכן לא היה בחצי שנה האחרונה יום שבו לא עשיתי משהו שקשור ל- jobs4mom, אפילו אם זה היה "רק" לענות למיילים. כולל שבתות, חגים ומועדים, כולל את זה שטפו טפו לא הייתי חולה אפילו לא פעם אחת בחצי שנה האחרונה. אמא או לא אמא?

לפני כחודש השתתפנו בכנס של חברת Dynamix שכל כולו הוקדש לאיזון בין הבית לקריירה. רגע לפני שעלינו אנחנו לספר על כמה דרושים לנו מעסיקות ומעסיקים שמבינים את הנושא, ב- jobs4mom, עמדה על הבמה מלי אלקובי וסיפרה על החיים שלה באוסטרליה לפני כמה שנים. כשהיא רשמה את הילד לגן שאלו אותה כמה ימים היא רוצה שהוא ישהה שם, כי באוסטרליה, מקובל לבלות עם הילדים גם במהלך השבוע ולא רק כשאת מגיעה אחרי העבודה, באפיסת כוחות. הסתבר לה, שבארץ הקנגרו, שני אנשים יכולים לחלוק יחד משרה מלאה אחת!

להמשך קריאה


סיבה מעולה לכישלון בראיון

כתבה: נירית גלר ג'מילי
הרגשתי את זה מיד עם תחילת הפגישה, זה צף בכל מיני אמירות, חצאי אמירות. זיהיתי את המסר מהר.
זהו מסר שקל לזיהוי, ומסר שמכשיל מאוד בראיונות עבודה:
היא לא מאמינה שהיא ראויה לתפקיד שהיא מחפשת!
בסיטואציה הזו אני נתקלת פעמים רבות עם גברים, נשים, בכל הגילים ובכל קשת המקצועות. זה פוגש אמהות רבות, אשר מאמינות שהעובדה שהן צריכות להוציא ילד מהגן ושעות עבודתן מוגבלות, הופך אותן לעובדות פחות טובות.
זה פוגש סטודנטים רבים שמאמינים שחוסר הניסיון חוסם אותם, למרות שישנם תפקידים שמיועדים לחסרי ניסיון. זה פוגש אנשים מעל גיל 40 ומעל גיל 50, שמרגישים שהם "מוצר" ישן ומיושן, או שהם מאמינים שכך חושבים עליהם המעסיקים.
זה פוגש אנשים שפוטרו מעבודתם, והם מאמינים שהם כנראה עובדים לא טובים, וזו הסיבה שפיטרו אותם ולא את האחרים ועוד. חלקם אומרים לי –"בראיון עבודה הפחדים שלי לא באים לידי ביטוי, המסרים שלי עוברים טוב, בביטחון….".
האמנם???
נכון שישנם מראיינים לא מקצועיים שתצליחו להעביר להם איזה מסר שתרצו. זה נכון שאולי גם תצליחו עם מראיינים קצת יותר טובים. אך זה יצוץ ויצוף אצל רוב המראיינים.
ואני מציעה לעצור, להזכיר לעצמכן מה כן יש בכן, מה כן יש לכן להציע, ולהניח בצד את כל הדברים החסרים, המפריעים ולא לתת לזה להשתלט עליכן.
תהליך של מציאת עבודה זה תהליך של מכירה.
מחפש עבודה "מוכר" את היכולות שלו, הניסיון, הידע, הכישורים ואת התכונות אשר מאפיינות אותו. מטרתו לשכנע את המראיין שהוא הכי מתאים לצרכיו. כמובן שגם המעסיק צריך למכור את הארגון, התפקיד וכו'. המכירה היא לגמרי הדדית, אך אני כעת מתייחסת לצד של מחפש העבודה.
איך תצליחי למכור למעסיק שאת טובה, שאת המועמדת שהכי מתאימה לו, שאת יותר מתאימה מכל המועמדים האחרים, אם את לא כל כך מאמינה במה שאתה מוכר?
סיכום
תהליך של מציאת עבודה זהו תהליך של מכירה. אם אתן לא מאמינות בעצמכן, סביר להניח שלא תצליחו לשכנע את  המראיין/ המעסיק הפוטנציאלי.
אני מציעה לכן שתעצרו, תבחנו את המצב, תזהו את הבעיה. הבעיה מתחילה בכן. כן, בכן!
לא במשק, לא בהעדר מישרות, לא במראיינים קשים, ולא בכל המועמדים הרבים המתחרים אתכם על כל תפקיד מוצע. הבעיה היא אתן.
עד שלא תפתרו את הבעיה, עד שלא תזכירו לעצמכן שאתם "שוות", אתן לא תצליחו לשכנע אחרים שאתן שוות, ושכדאי לבחור בכן. כל יום שעובר מעצים את רגשות התסכול וחוסר הביטחון: טפלו בנושא, טפלו בעצמכן, רק כך תבטיחו לעצמכן הגדלת הסיכוי למצוא עבודה.
אני אתכן עד למציאת עבודה
נירית גלר ג'מילי ( MA )    – יועצת תעסוקתית

 


מריח כמו (הכל חוץ מ)רוח נעורים

אזהרה! הפוסט הבא כולל פרסומת לספר

כתבה: נעה יעקובוביץ

בא לי קצת לבכות כשאני קוראת את זה: "נעה יעקובוביץ, בת 26, קומתה 164 ס"מ, עיניה חומות, שערה בלונדיני מתולתל, מבנה גופה אתלטי. לאחרונה נראתה מחפשת את עצמה. יש לה תואר בכלכלה אבל היא קופירייטרית, נראית עדינה אבל עושה אגרוף תאילנדי, מפחדת מג´וקים אבל יודעת לשגע פילים."

שורות אלה נכתבו על הכריכה האחורית של הספר שלי "לשגע פילים", שהייתי רוצה לומר עליו "ספרי הראשון", אבל לא באמת היה עוד אחד אחריו. כבר יותר מדי זמן אני אומרת שאעבוד על לעצבן ג’ירפות (לא, אני לא באמת אקרא לו ככה) ולא עושה דבר וחצי דבר בעניין. לשגע פילים ראה אור לפני 7 שנים, ואם הייתי צריכה לתת לו את הקונטרה המעודכנת, הייתי כותבת "כבר לא בת 26 וגם לא קופירייטרית, קצת פחות מפחדת מג’וקים ויש סיכוי שאולי מצאתי. רק שלא בטוח את מי".

עצוב לי לקרוא את הסיפורים שכתבתי, שמתחילים במציאות ונגמרים בהזיה, כי אני מרגישה שאני חיה חיים אחרים היום. שהעובדה שאני אמא מחייבת אותי להיות עם הרגליים על הקרקע ולהתרחק כמה שיותר מהר מכל ענן אפשרי. להיות אמא משמעותו רצינות, בגרות ואחריות, לא בהכרח בסדר זה. להמשך קריאה


אין כמו בבית

 

כתבה: נעה יעקובוביץ

עבודה מהבית נשמעת כמו החלום הרטוב של הרבה אמהות צעירות. מי לא היתה רוצה להשקיף על הבייבי שלה ובו זמנית להרוויח את לחמה?

בימים כתיקונם גם אני עובדת מהבית. רק שמדובר בבית של מישהי אחרת. השותפה שלי. היום, במקרה, המטפלת מלווה את הבת שלה בטיול השנתי, וברגעים אלה אני יושבת מול המחשב הפרטי שלי ועובדת. מנצלת את הדקות הפנויות והשקטות של שנת הצהריים של האפרוחה כדי לסגור קצוות פתוחים- לבדוק אילו משרות חדשות עלו, לשתף עוד משרה בפייסבוק, לבחון עוד שיתופי פעולה ולענות לכל הגולשות ששאלו שאלות.

לא פשוט לעבוד מהבית- צריך משמעת עצמית וריכוז שלא נדרשים ממך במקומות אחרים (הכותבת אובחנה על ידי חברותיה כבעלת הפרעת קשב). את צריכה להתעלם מהבלאגן בסלון, לא לחשוב על ערימת הכביסה שלא נעשתה ולא על כל מה שאת יכולה לנשנש במקביל, כשהמקרר כל כך קרוב אליך. להמשך קריאה