תרגישי חופשי

מעולם לא הרגשתי כל כך עצמאית מצד אחד וכל כך כבולה מצד שני, כמו שאני מרגישה ערב יום העצמאות השנה. אני נעה ונדה בין שני הקצוות, מנסה למצוא את האיזון לטובת השקט הנפשי שלי. ואולי נכון יותר לקרוא לו רעש, כי שקט כבר לא יהיה כאן.

 

לפעמים אני מסתכלת על רווקות בקנאה, אני מודה. כשהחברות שלי רוצות לעשות משהו, הן קמות ועושות אותו- בא להן להתפנק באיזו חופשה, לצאת לבר, אפילו לקרוא ספר- זה יכול להתבצע בלי בעיה ותוך רגע. אני, לעומת זאת, צריכה לתכנן כל צעד בגלל שאני אמא. לרגע לא אומרת שיש משהו שאינו בר ביצוע בתיאוריה, אבל כל תכנית דורשת תכנון מדוקדק (היום לא נמרחים עם טקס ההשכבה), עיגון הפעילות ביומן (כולל חישובי שעות), מציאת הבייביסיטר (מיכל לא יכולה ושני לא פנויה…הצילו!) או חלוקה עם בן הזוג (יציאת בנות זה בכלל תיאום בפני עצמו!) וחשיבה על היום שלמחרת (כרגיל קמים מוקדם, אולי בכלל לא שווה לצאת?). ובטוח שכחתי משהו.  להמשך קריאה


משווה ומעלה

כתבה: נעה יעקובוביץ

בשבוע שעבר פגשתי את איריס שטרק ונדהמתי לגלות שהיא לא עושה העדפה מתקנת לנשים. איך זה יכול להיות? שאלתי אותה, הרי 65% מהעובדים שלה במשרד הן עובדות. איריס הסבירה שכשהיא מראיינת לתפקיד מסוים, מי שיושב מולה הוא אדם, ובעת הבחירה מין המרואיין לא משמש כפרמטר. אז יצא שיותר נשים מגברים היו מוכשרות לתפקידים במשרד, אבל יכול היה לקרות גם אחרת. "הגיוון הוא חשוב, נשים חושבות אחרת וזה טוב שיהיה איזון", היא אומרת, "לא הייתי רוצה לראות דירקטוריון רק של נשים".

עמוד הבלוג הזה קצר מלהכיל את פעילויותיה של איריס, שבין היתר שותפה מנהלת במשרד רו"ח "שטרק את שטרק", מכהנת כדיקטורית בכמה חברות ביניהן חברת חשמל, ועוד מספיקה לקחת חלק בלא מעט פעילות ציבורית בהתנדבות- כחברה בועדת המינויים ברשות נציב המדינה ובועדת שירות המדינה, כיו"ר הועדה לטיפול בנושא מלכ"רים ועמותות בלשכת רואי חשבון, כדירקטורית בקרן שמש המעודדת יזמים צעירים, ועוד.

שמחתי לגלות שלא כל המעסיקים רוצים אותך בעבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה- ב"שטרק את שטרק" המשרות בנויות מראש כך שלא ידרשו שעות נוספות באופן קבוע, מתוך אמונה באיזון בין הבית לקריירה ואיריס בעצמה מצרה על השנים שעבדה עד מאוחר. "ראוי שאדם יהיה לו זמן גם אם הוא רווק", היא אומרת ואני שוקלת לשלוח אליה את כל החברות הרווקות שלי, שבקושי רואות אור יום. אחר כך אספר להן שהיא מגנה את התופעה שהתפתחה בשנים האחרונות של הרצון להיות לבד ודחיית הנישואים "אחר כך גם ההורים באים מאוחר והילדים מול המחשב, מתרגלים להיות לבד."

להמשך קריאה


אמא, מגיע לך יותר

כתבה: נעה יעקובוביץ

אחד הסיפורים היותר מעוררי השראה ששמעתי לאחרונה בתחום, היה של אימי עירון, מנכ"ל סלונה.

מי כמוני מכירה את העבודה הקשה בטירוף במשרדי פרסום כקופירייטרית, את השעות הארוכות, הלחץ והאינטנסיביות. והנה, ברגע שהפכה לאמא, הודיעה אימי, אז קופירייטרית במשרה מלאה, לבוס שלה כך: היא יוצאת הביתה בארבע והתנאים שלה ישארו כפי שהם. בלי להתבייש ובלי להתבלבל, אולי אפילו להיפך- היא האמינה בעצמה וידעה מה היא שווה. אמרה לו שיבדקו ביחד מה קורה אחרי חודש, ואם התפוקות שלה נשארות בדיוק אותו הדבר, הסידור החדש יכול להימשך. ואכן, כך היה. במבחן התוצאה אימי יצאה מצטיינת.

נכון, היא השלימה שעות מהבית ועבדה באינטנסיביות בשעות היום, אבל עשתה את מה שהיא אוהבת. והצליחה להיות אמא למופת במקביל. 

מנגד, רק אתמול, ביקשה ממני חברה לעזור לה בתמחור שירותי קופי. מבלי לרדת למספרים נאמר שהצעתי היתה הרבה יותר גבוהה מזו שלה, מה שגרם לה להרים גבה. עכשיו, הבחורה גאונה ואני, אישית, לא מכירה מישהו שמשתווה אליה ביכולות המקצועיות. בחיי שמגיע לה הרבה, אם לא הרבה-הרבה יותר. את יודעת שאם היית גבר היית מבקשת פי 3? להמשך קריאה

 


אשה לאשה

כתבה: נעה יעקובוביץ

מוקדש לכל החברות שלי

מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה, גדלתי על הרעיון שחברות נשית אמיצה היא לא אחד מאותם הדברים שצריך לשאוף אליהם. כשמדובר באחרות, נשים הן קנאיות, ארסיות ואי אפשר לסמוך עליהן. ביום שיבוא הגבר, הן יפנו לך עורף וישכחו ממך במקרה הטוב או יגנבו לך אותו במקרה הרע. נכון, יש כמה מאיתנו שהן לגמרי לא רעות, אבל בסך הכל אין מה לעשות- אנחנו כאלה מטבענו, זה חלק מהאבולוציה שלנו. שהרי ידוע ששדיים, מגיעים עם עיניים צרות במיוחד.  להמשך קריאה


חדירה לפרטיות

לפני יותר מעשור הטרידו אותי מינית.

זה היה בצבא, הייתי מסופחת לאחת מהחטיבות בצפון כחלק מההכנה לקורס קצינות קשר ומעלי היה קצין קשר חטיבתי. יותר נכון, בינינו היתה קצינה שהיתה אחראית עלי והוא היה הדרגה הגבוהה יותר, אבל אני כמעט לא זוכרת אותה. כל מה שאני זוכרת מהסיפוח הזה, זה לא את ההתרגשות של להתחיל משהו חדש, או את מכשירי הקשר שנחשפתי אליהם פעם ראשונה בשטח "אמיתי", ואפילו לא את רמת הגולן היפיפיה. הזכרון הכי חזק שנשאר לי משם זה שהוא ניסה לנשק אותי בכח. שפחדתי לעשות משהו בנידון, כי זה עלול לפגוע בחסרת פז"מ שכמוני בעתיד. כשבכל זאת אזרתי אומץ וסיפרתי לקצינה האחראית עלי, זו שהיתה אמורה להיות המחיצה בינינו מכל הבחינות, היא אמרה שאין מה לעשות, שאני שם לשבועיים וזה יעבור מהר. שהיא יודעת שהוא ככה עם עוד בנות. היא יודעת!

להמשך קריאה


אמ-אמא של הזינוק

קודם כל, כן. נכון לרגע זה, שעה 2 בצהרי ה-8 בפברואר, יש בעיה באתר.

מצד אחד זה אומר שאי אפשר לבצע את כל הפעולות על הצד הטוב ביותר, ומצד שני הבעיה קרתה מסיבה טובה- פעילות רבה באתר. מה רבה- עצומה! זקני ההוסטינג שאנחנו מתארחות בו לא זוכרים כזה זינוק בכניסות לאתר בבת אחת. הכתבה בערוץ 10 (http://news.nana10.co.il/Category/?CategoryID=300583, 6.2, דקה 42), עשתה לנו טוב ואנחנו מתמודדות עם צרות של עשירות (בבקשה ספרו את זה למנהל הבנק שלי).

מכיוון שאני לא מבינה גדולה בענייני תכנות, אנסה להסביר במילים פשוטות את מה שקורה ברגעים אלה:

להמשך קריאה 

אהאהאהאה!

 

זה מה שבא לי לעשות. לעמוד באיזו קרחת יער נטושה ולצרוח מאושר. רגע אחר כך בא לי לבכות ולעזוב הכל. רופא- או כל בן אדם אחר עם קצת הגיון בריא- כבר היה מאבחן כאן מאניה דיפרסיה.

הכל קרה כל כך מהר שלא הספקתי לעכל את העובדה שיצאנו מהארון הוירטואלי. אני עוד זוכרת אותנו יושבות ומספרות לג’ואי, חבר שלנו, על הרעיון ואותו, אומר לנו שיש לנו שתי ברירות: האחת, לכתוב תכנית עסקית (צמד מילים שגורם לשתינו שיתוק), לקחת משקיע ולצאת עם רוח גבית בקמפיין בכל המדיות. השניה, לפרוץ לתודעה ככה, כמו שאנחנו, חסרות פרוטה אך מאמינות, ולעלות לאויר. לבקש את העזרה של כל מי שאפשר, ללא תשלום, בשם הפרויקט. בשם המטרה החברתית שאנחנו עומדות מאחוריה.

איך שהוא אמר את זה, משהו בבטן שלנו התהפך, מין פרפרים של התרגשות או אינטואיציה נשית או איך שלא תקראו לזה- הרגשנו שזה הדבר הנכון.

וזה מה שעשינו.

להמשך קריאה